מאז אותה פעם ראשונה שלי, הצטברו עוד ועוד חוויות מפריס, והלבד בה הפך למשהו מרתק, מסקרן והרפתקני. כשהתחלתי ליהנות מהלבד, הבנתי שלבד זה לאו דווקא בדידות. מצאתי לעצמי מקומות קבועים אליהם נעים לי לחזור, פינות חמד בגנים בהן עושה לי טוב לאכול מאפה של בוקר עם גבינה ריחנית ומצאתי גם אנשים טובים. אף פעם לא הייתי שבויה בסיסמאות המתנגנות כאן – "הצרפתים לא אוהבים אותנו"…מי הם אותם "צרפתים" ומי "אנחנו"? יש כל כך הרבה מאלו ומאלו, אתם באמת מאמינים שבין שתי קבוצות של בני אדם שאין ביניהן כל יריבות או מלחמה, יש חוסר אהבה מובנה? בנסיעותיי לפריס למדתי שהסיסמא הזו רחוקה מהמציאות בכל הקשור לקבוצת ה"אנחנו". כלומר, לצרפתים באופן כללי אין שום דבר נגדנו כקבוצה. אין ספק שבהכללה גסה הצרפתים מאוד פטריוטים, מאוד שמרנים וככאלו הם אולי נתפסים כפחות חביבים ופחות מסבירי פנים, אבל כשזה מגיע לשיחות של ענייני דיומא עם הגבן בפרומז'רי, או עם אמוריי המארח ב"אנג'לינה", או עם עבדו פקיד הקבלה שבמלון, די ברור שהסיסמאות מתייתרות ונשאר דיאלוג בין שני בני אדם. דיאלוג חיובי יותר או חיובי פחות, זה כבר באמת תלוי באנשים עצמם ולא באומה שלמה.

פקיד קבלה תוניסאי
לא סתם הזכרתי את אמוריי ואת עבדו, שני אנשים אשר תמיד גורמים לי להרגיש טוב בפריס. את עבדו הכרתי בפעם הראשונה שלי, פקיד קבלה בבית המלון בו לנתי. קטן מימדים, מבוגר, תוניסאי במוצאו ותמיד תמיד מחייך. עבדו ואני הסתדרנו מהרגע הראשון בו נפגשנו. מתוך הצורך שלי לחלוק את חוויותיי עם מישהו (אז עוד לא הייתי מתורגלת בלבד), סיפרתי לעבדו בהתלהבות שבאתי לעשות סדנא ב"קורדון בלו". עבדו לא הבין איזו סדנא ומה זה הקורדון הזה שנחת עליו. ואני, על מנת שעבדו יהיה שותף שלם לחוויה, הסברתי לפריסאי מה זה אותו קורדון ששוכן בעירו וכמה אני מחכה לפקוד אותו כבר. עבדו פקח את עיניו הגדולות והתרשם מאוד ממטרת ביקורי, כנראה שהוא רגיל יותר לשיחות בסגנון "אפשר לקבל עוד מגבת לחדר", או "איך מגיעים ליורודיסני"….שאגב, מדובר בשאלות חשובות שאין לזלזל בהן, אך עבדו היה בהחלט נרגש מהאורחת המוזרה שהגיעה למלון. מחויכת מהשיחה, ומכך שמצאתי לי שותף מקומי להתלהבות, יצאתי אל הסדנא, שבסופה חולקה התוצרת בין כל המשתתפים. אז מה עושה ישראלית שנמצאת בפריס עם כמויות של מאפים? אני מעריכה שאתם מתחילים להבין….לא היה יותר מאושר מעבדו באותו היום. עד היום, כשאני חוזרת להתארח במלון, הוא מזכיר לי את מאפי בצק העלים עם הפיסטוקים שהבאתי לו, ארוזים בתוך קופסת קרטון פשוטה. כמה שהוא היה מאושר לקבל אותם….
מאז עבדו ואני "חברים". לא חברים במובן הרגיל של המילה, אלא חברים כשאני מגיעה לפריס. הוא תמיד זוכר אותי בשמי ותמיד תמיד מזכיר לי את אותה קופסא שהבאתי לו. עבדו כמעט לא צריך לעשות כלום על מנת שארגיש שהוא שם, הוא רק צריך לחייך ולהיות נפעם כל פעם מחדש מהחוויות המרתקות עליהן אני מספרת לו. יש לי לפעמים תחושה שדרכי הוא חווה כל מיני דברים שמעולם לא חווה, למרות שהם נמצאים שם, בעיר בה הוא גר כמעט כל חייו.

את "אנג'לינה" הזכרתי כבר כמקום בו ניתן לשתות את השוקולה שו הכי טעים בפריס. אם יתמזל מזלכם, תגיעו לאנג'י כאשר אמוריי, אחד המארחים במקום, יהיה במשמרת. אמוריי הוא אירופאי אמיתי, מסביר פנים, מנומס ומקרין מקצועיות מדהימה במשרה שאצלנו בארץ לא ממש מייחסים לה חשיבות. בפעם הראשונה בה נכנסתי לאנג'י, בעקבות המלצה של חברה שהתגוררה בפריס, קיבל אותי אמוריי בחיוך עדין והוביל אותי לעבר שולחן קטן בחלקה הקדמי של המסעדה, החלק האהוב עלי, אשר פונה אל הרחוב. אז עוד לא דמיינתי שקשר כלשהו ירקם בין המארח המנומס לביני. הודיתי לו על הליווי וצללתי אל תוך כוס השוקולה שו המענג שלי. ביציאה ברך אותי אמוריי ליום טוב (בון ז'ורנה…) ונשאבתי אל עוד יום קסום ברחובותיה של העיר. אהבתי מאוד את השהות באנג'לינה והחלטתי שלפני החזרה לארץ, עלי לבקר שם שוב. "בונז'ור", ברך אותי אמוריי עת נכנסתי למקום. אמוריי זיהה אותי בנקל והחל לשוחח עמי. השיחה התפתחה ואחריה ידע אמוריי את שמי, מהיכן אני וכמובן שהייתי חייבת להשמיע לו את אהבתי לעיר שלו. אמוריי נשאר בפריס, ואני הבטחתי לעצמי שכל ביקור בעיר יכלול לפחות שוקולה שו אחד באנג'לינה. חזרתי שוב לפריס לאחר כחצי שנה, וכפי שהבטחתי שמתי פעמיי אל עבר אנג'לינה. לא תיארתי לעצמי שאותו "בונז'ור" מוכר יקבל את פני….תראו לי בית קפה בארץ שבו מלצר או מארח עובד במשך חצי שנה מבלי להחליף מקום עבודה? אמוריי זיהה אותי כאילו רק אתמול טיילנו ביחד בגני לוקסמבורג. ההתלהבות הייתה הדדית, אמוריי שמח ש"הישראלית" שבה לביקור, ואני שמחתי שיש עוד מישהו בפריס שגורם לי להרגיש שאינני זרה ושאינני לגמרי לבד.

בפעמים הבאות שלי בפריס המשכתי לשתות את השוקולה שו שלי באנג'לינה, ואמוריי המשיך לעבוד שם. לפחות 4 שנים (מאז הפעם הראשונה בה נתקלתי בו) עובד אמוריי באותו המקום, ואני בטוחה שבביקור הבא הוא יחכה לי שם…עם אותו "בונזו'ר" ואותם מקרונים ושוקולה שו על חשבונו. אגב, לכל התוהים…בביקור האחרון הסתבר לי שאמוריי נשוי, מה שלא מפריע לו לפלרטט איתי בכל פעם מחדש…

אז מי אמר שלבד בפריס = בדידות?
שלכם
שרון