במסגרת החלומות שלי שמתגשמים להם, קורים דברים שבאמת לא דמיינתי אפילו שיקרו. אתם יודעים איך זה, חלום שמתגשם, מפנה מקום לחלומות אחרים, ואנחנו רק צריכים לתת להם להכנס לחלל שנוצר. חלום פריס, או פריז, או כל הטיה שלא תבחרו, מתגשם לו יום יום ואני לא מעזה להגיד שהגשמתי אותו, כי הוא עוד קורה ומתקיים והאמת היא, שעם מה שיש לעיר הזו להציע אני יכולה להמשיך לחיות בחלום הזה עוד זמן רב. עם זאת, אני מרשה לעוד חלומות להכנס להם למרחב החלומי שלי, מדובר בתתי חלומות שעצם היותי בפריס מהווה קרקע מעולה להגשמתם.

על אנג'לינה כבר כתבתי לכם, אבל אף פעם לא מיותר לכתוב שמדובר במקום עם השוקולה שו, ובעברית שוקו חם, הכי טעים בעיר. אפשר להתדיין רבות על העניין הזה, ואני בטוחה שמאמרים רבים נכתבו בנושא. בואו נגיד שקשה יהיה לשכנע אותי שיש שוקולה שו טוב יותר. ש' וי' שלקחו אותי לבית קפה בו יש שוקולה שו מעולה, אכן הפתיעו במקום מצויין (השעה הגורמנדית הוא נקרא, בפסאז' דופין), אבל עדיין קשה מאוד להגיע לרמה של אנג'לינה. אני חושבת שהשילוב של סמיכות המשקה, המתיקות שלו, צורת ההגשה והאווירה במקום יוצרים ביחד את משקה האלים האולטימטיבי. אבל באמת, הרעפתי מספיק שבחים על המשקה בכמה פוסטים, והרי לא במשקה עסקינן, אלא בהגשמת תתי חלומות. אז נחזור אליהם.

במסגרת הכרותי עם חלק מהצוות באנג'לינה, הזדמן לי באחת הפעמים בהן שהיתי במקום להכיר את ד'. בחור צעיר וכריזמטי, רזה וגבוה (וכמה עוגות שהוא אוכל, אפשר רק לקנא), חיובי ואנרגטי. א', שהכיר לי את ד', סיפר לי כי מדובר באחד הקונדיטורים של אנג'לינה. מיד הסתובב לו גלגל החלומות בראשי, ובלי להתבייש שאלתי את ד', האם יוכל להכניס אותי לבית המקדש האמיתי של המקום – הפטיסרי! כן כן, אני, הישראלית האנונימית, מבקשת מאחד הקונדיטורים של אחד מבתי הקפה המבוקרים ביותר בפריס, להכנס אל תוך מקדשו של השף פטיסרי, אשר רוקח את השוקולה שו הכי טעים בפריס אם לא בעולם כולו, המקום בו נבנים להם מגדלי המון-בלאן (העוגה המפורסמת של אנג'לינה עם קרם הערמונים המזולף בצורת ספגטי מעליה), המקום בו נערמים להם המקרונים צבעים צבעים ומסודרים כחיילים על מגשים עם תאים מיוחדים, שלא יפגמו חלילה, ממש כמו אתרוגים. כן כן , אני העזתי ובקשתי להכנס למקדש.

ד' החביב חשב כמה שניות ומיד שלף – בואי! ביום ראשון השף פטיסרי הראשי לא נמצא, יש יותר אפשרות להתפנות ולהראות לך את המקום. לא האמנתי שאני שומעת מה שאני שומעת, מה גם שהמשפט נאמר בצרפתית ולמה שאחשוב שהבנתי נכון את ד' שדיבר איתי כאילו נולדתי בבית הקפה (מטפורה לפריסאית מלידה). החלטתי ששמעתי נכון. ביום ראשון התייצבתי באנג'לינה, והסברתי לע', שלא מכיר את האנקדוטה, שד' הבטיח לארח אותי בפטיסרי. ע' שמכיר אותי גם כן, לא התבלבל והתקשר לפטיסרי. תחזרי עוד חצי שעה, את נכנסת. חצי שעה? אתה צוחק? חיכיתי שלושים ומשהו שנים, אז עוד חצי שעה…נו טוב, עוד חצי שעה של שמש בגני טוילרי, החיים באמת מורכבים כאן.

חזרתי. ע' ביקש ממני להתלוות אליו. הובלתי אחר כבוד אל עבר הכניסה למרתף של אנג'לינה. אני לא צוחקת, מרתף אמיתי כמו בסרטים, עם קירות עבים כאלו ותחושת קרירות ואפלוליות. מהר מאוד התחלפה תחושת המרתפיות בריחות הקונדיטוריה. ד' שפגש אותי בפתח המרתף קיבל אותי בשמחה ובחיוך גדול, כאילו מי יודע מי הגיע לבקר אותו. עברנו מחדר לחדר, על כל מכונה קיבלתי הסבר – עם זו מזלפים את קרם הערמונים שעל המון-בלאן, כאן מזלפים את המקרונים וכאן משהים אותם באוויר על מנת שיווצר הקרום הקשיח טרם האפיה. כאן מכינים את מאפי הבוקר, וכרגע ב' עובד על ה PAIN AU CHOCOLAT למחר בבוקר. עכשיו ג' מצפה את האקלרים, מדובר באקלרים עם מילוי פטיסייר בטעם שוקולד, רוצה לטעום? (לא…ממש לא). מדי פעם שאלתי את עצמי – זה באמת קורה? את באמת כאן? למעלה יושבים להם תיירים מכל העולם, פריסאים פלצניים ולעתים גם שרון סטון ודסטין הופמן (מידע שהגיע מד') ואת ממש כאן, איפה שמכינים להם את העוגות, היכן שרוקחים להם את השוקולה. את כאן. זה לא חלום, זו המציאות.

ד' ואני נפרדנו בידידות, לא לפני שהשביע אותי שאבוא לבקר, שאתקשר אליו, שנהיה חברים בפייסבוק ושאבוא לעשות שם סטאז' אם ארצה בעתיד…מי יודע. אין תמונות, אתם יודעים, לא מקובל גם לזכות לבקר במקום קדוש וגם לתקתק בו תמונות. אני חושבת שהפעם המילים תעשנה את שלהן.

ותזכרו, חלומות מתגשמים, צריך רק קצת לעזור להם.

שלכם

שרון