אלפי אנשים לבושים בורוד ובלבן כובשים את שדרת ברטוי (Av de Breteuil), משפחות על ילדיהן וכלביהן, זוגות, קבוצות של חברים, כולם. הם צועדים מכל עבר לכיוון השדרה, מצוידים בסלים, בתיקים ובשקיות עמוסי כל טוב. חלקם אף מביאים מתנות ושולחנות מיוחדים, מקשטים את מרחב הישיבה שלהם וחוגגים אחר הצהריים של יום ראשון מול הקבר של נפוליאון. בלון גדול ורוד משייט לו באוויר ומסמל למוזמנים לאן להגיע, "רק" 5000 מאושרים יוכלו להנות מיום ההולדת הכל כך מתוק הזה של אחת הפטיסרי הטובות בעולם – LA PATISSERIE DES REVES, או בתרגום פשוט "פטיסרי החלומות".

כשמדברים על "לחיות בסרט", זה בדיוק זה. איפה עוד אפשר לחזות באירוע המוני הבא לציין יום הולדת לפטיסרי? איפה עוד אפשר לבקש מאנשים לבוא עם קוד לבוש לפיקניק של יום ראשון אחר הצהריים, להצטייד במלוחים ולדעת שהמתוקים לכל 5000 הנוכחים יהיו על חשבון פטיסרי החלומות? אין ספק, מדובר בחלום של ארוע, כזה שכשמגיעים אליו מרגישים כמו ניצבים בסרט, או דמויות באגדה. כל הורוד לבן הזה, המסמל את צבע המותג של הפטיסרי, החיוכים שפוזרו שם לכל עבר, בקבוקי היין שנחלצו, כמויות מארזי המתוקים שחולקו וכמות התמונות שצולמו, לא משתווה לחיוך שהיה מרוח כל אותה עת על פניו של איש אחד, האיש שמאחורי פטיסרי החלומות, פיליפ קונטצ'יני.

את קונטצ'יני הכרתי זה מכבר, עת ערכתי עמו ראיון. מדובר באחד השף פטיסיירים היותר מוכשרים שפגשתי ואחד האנושיים ביותר, אם לא האנושי ביותר, בתחום הפטיסרי הצרפתית. הסיפור שלו מרתק ותוכלו לקרוא עליו בהרחבה כאן. אחרי שקראתם וגם קצת דמעתם, לא תתפלאו לשמוע שכאשר ראיתי אותו מוקף באלפי ילדים שרק מחכים שיגיע אל שולחן יום ההולדת שהכינו לו, כל אחד עם משפחתו, התרגשתי כל כך. הילד השמן שתמיד צחקו עליו, הפך למושא הערצתם של מילוני אנשים בעולם והיום אלפים מהם באו להכיר לו תודה. כמובן, שבראייתו של קונטצ'יני, היה זה היום בו הוא מודה לכל לקוחותיו, מחלק להם מתוקים ומייצר להם מקום בילוי לכמה שעות שמשיות ומקסימות, אבל למי שמכיר את הרקע של האיש הגדול הזה, הדברים נראים הרבה יותר עמוקים.

ההרשמה לארוע התקיימה שבועות לפני התרחשותו, לנרשמים הובטח מארז של קינוחים "תביאו את המלוחים, אנחנו נדאג למתוקים". כמו כן, נדרשו ההמונים להגיע עם בגדים לבנים וורודים, להביא אביזרים משמחים וכמובן להצטייד בכל מה שדרוש לקיום יום הולדת. עמדות מסודרות להפליא של חלוקת הערכות נפרסו בלב השדרה, ממש מול האינווליד, כמה סימבולי. עובדים רבים עמלו על חלוקת הערכות, והכל נעשה בסדר ובשקט מופתי, לאט לאט התמלאה כל המדשאה באותם אלפים ונראה שצבע הדשא הירוק הפך לרוד-לבן. האווירה הייתה מחשמלת, כולם הפכו לכמה שעות, לשותפים לאותה חגיגה, מנשנשים גבינות ובגטים, יינות ושמפניה ומקנחים בקינוחים שחולקו להם בערכות. הדאגה לכל פרט ופרט הייתה מעבר לכל דמיון, ערכות מיוחדות הוכנו למבוגרים ואחרות הוכנו לילדים. בכל ערכה הונחו גם כפיות ומפיות וכמובן שבשעה 16:00, הלא היא שעת החטיף, נקראו ההמונים לסור בחזרה לעמדות על מנת לקבל פחזניות עסיסיות ממולאות בקרם וניל איכותי או בשוקולד.

קונטצ'יני, הסתובב בין האלפים, מאושר כמו ילד בחנות צעצועים, הוא הצטלם עם כל מי שביקש ושוחח עם כל זאטוט, קיבל הסבר על כל שולחן יום הולדת שהוכן ובחן לעומק את הקישוטים היצירתיים שהביאו הילדים. אני בטוחה שבפנים בפנים, הוא חזר שוב להיות אותו ילד רק הפעם זה שכולם רוצים להיות בחברתו, ולא היה מאושר ממנו.

הנה עוד כמה רגעים של אושר, 14/9/2014, פריז.

שלכם

שרון