חופשה צרפתית קום-איל-פו (צילום: שרון היינריך)

שולחן עץ טבעי ארוך וצר מונח לו באמצע מתחם המטבח. על השולחן ערמות קטנות של עגבניות שרי, משמשים רכים, חצילים קטנים ושקית נייר חומה עם פטריות שמפיניון. קארל מרלטי פורק את סל הקניות שמילאנו בשוק, ומוסיף לערמות הקטנות גם חמישה קישואים, ארבע קופסאות של תותים קטנים וריחניים מסוג Mara des Bois (תותים שהם בין תותים רגילים לתותי בר קטנטנים ומכאן גודלם הקטן יחסית), שלוש גבינות כבשים באסקיות וכמה נתחים של לחיי דג טרי. סביב השולחן הזה נרקמים חלומות של אוכל, בבוקר האספרסו מלכלך אותו ופירורי הקרואסון שנטבל בו מפדרים אותו, בצהריים השרימפסים הטריים, המלון הכתום והגבינה מעטרים אותו ובערב, בערב הוא מהווה חלק ממשטח העבודה עליו מכינים את האוכל לחגיגה הגדולה.

מרלטי בפעולה במטבח הקסום (צילום: שרון היינריך)

סביב השולחן הזה קורה הכל, הוא נמצא במרכז הבית ורוב היום סובב סביבו. מצד אחד שלו מעין סלון קטן המוביל למתחם מגורים המתפרס על פני שתי קומות, ומצד שני שלו סלון מרכזי שקירותיו קירות זכוכית, כך גם התקרה וכשיושבים בו מרגישים את החוץ בפנים. סלון שמהווה מעבר טבעי מהבית אל הגינה המרווחת. בגינה, פלנצ'ה, שולחן אוכל גדול, משטח של דשא רחב ידיים ובריכה. כאן ישהו מרלטי ומשפחתו חודש שלם של וואקאנס, אותה חופשת קיץ מקודשת. חודש במהלכו יחגגו מבוקר עד לילה, בלי לחשוב על עבודה, בלי להתבונן בכל דקה על צג המכשיר הסלולארי ובעיקר בלי לקום בכל בוקר לעבודה הקשה בפטיסרי המפורסמת שלו שברובע החמישי בפריז. פעם בשנה נועל מרלטי את הבוטיק שלו למשך חודש שלם ויורד עם משפחתו אל ביאריץ, בדרום מערב צרפת. על רקע הקשר החברי שרקמתי עם מרלטי, הוזמנתי, בפעם הראשונה בחיי ביחד עם חברתי גלי, להצטרף לוואקאנס, עם משפחה צרפתית אמתית. לא מדובר בעניין של מה בכך, שהרי הצרפתים קנאים לפרטיות שלהם ועירוב של קשרים מקצועיים עם קשרים חבריים הוא די נדיר. כך, מצאתי את עצמי מרגישה כמו בפרק של הספר האהוב עלי "שנה בפרובאנס", של הסופר הבריטי פיטר מייל, המתאר את שנת המגורים הראשונה של מייל ואשתו בפרובאנס, בה החליטו לבנות את ביתם.

חופי ביאריץ, מהיפים בעולם (צילום: שרון היינריך)

בשעות הבוקר העיירה ביאריץ שבחבל הבאסקים הצרפתי, שקטה מאוד. הנופשים הרבים הממלאים אותה בחודשי הקיץ עדיין ישנים את שנתם, אחרי עוד לילה פרוע של יין ואוכל. לעומתם, הגולשים המציפים את העיירה המפורסמת מאוד בזכות תנאי הגלישה המעולים, חיים על פי קצב הגלים. אותם אפשר יהיה למצוא בחופים בכל שעה בה יוכלו להחליק על הגלים הגבוהים, גם אם מדובר בשעת שינה קלאסית. מדי פעם נשמע קטנוע חותך את השקט ולאט לאט מתעוררים הדיירים והמבקרים אל עוד בוקר של וואקאנס. בזה אחר זה הם מגיעים אל מרכז העיר, מטפסים בעליות התלולות או יורדים מהרחובות העליונים, ממלאים את בתי הקפה והביסטרו, לוגמים קפה מריר של בוקר ומורחים חמאה על טרטין קלוי. לאחר מכן מורגשת תנועה ערה לכיוון שוק האוכל של העיר (LES HALLES), שוק מקורה הממוקם בשני מבנים צמודים אחד לשני. במבנה הראשון, פירות וירקות, גבינות ותבלינים, ובמבנה השני דגים ופירות ים. לאור מיקומה של ביאריץ לחופי האוקיינוס האטלנטי, הרי שרוב הארוחות בה נשענות על חיות הים, המגיעות היישר מהאטלנטי לדוכנים הססגוניים. מה שיש טרי, זה מה שקונים.

ריח עדין של ים ממלא את חלל השוק, וסוחרים רבים עובדים בקצב מהיר (יחסית לצרפתים) על מנת לשרת ביעילות את הלקוחות הרבים. אנחנו עוברים מדוכן לדוכן והטריות מדהימה אותי. הדגים מבריקים ועסיסיים, ללא כל ריח המסגיר בדרך כלל חוסר טריות או שמירה שלהם בתנאים לא מתאימים. ליד אחד הדוכנים עומד זוג מבוגר ומשוחח עם המוכרת, בעודה פותחת להם ערמה של צדפות טריות. חצאי לימון מונחים לצד הצדפות הפעורות והשניים מתחילים לשלוק אותן. הלימון, מסתבר, הוא אחד הפירות הכי מבוקשים בעיר הקיט השיקית הזו, בה הכל סובב סביב הכחול הגדול. מהשוק מטפסים או יורדים בעצלתיים בחזרה אל הבתים, פורקים את הקניות ועוטים בגדי ים.

ביקור בשוק של ביאריץ הוא חוויה מרטיטה לאוהבי האוכל (צילום: שרון היינריך)

"היום נכין את עוגת הפרזייה" מצהיר מרלטי. אחד הטקסים המסורתיים בחופשה של הזוג מרלטי וחבריהם, הוא הסדנאות שמקיים השף פטיסייר בכל שבוע במטבח המאובזר, בכל פעם קינוח אחד מהרפרטואר העשיר שלו. עוגת הפרזייה (Fraise  בצרפתית – תות. פרזייה היא עוגה עונתית המבוססת על תותים) היא אחת מהקלאסיקות הצרפתיות והיא נחשבת לאחת העוגות הטובות של מרלטי. לא סתם זכתה, בשנת 2014, הפרזייה שלו בתואר "עוגת הפרזייה הטובה ביותר בפריז". לא מדובר בעניין של מה בכך, שהרי בדירוג הפרזייה של עיתון הפיגרו נדגמו עשרות עוגות מפטיסרי שונות בפריז, שנקנו באופן אנונימי על ידי נציגי העיתון. לאחר מכן הועברו העוגות לטעימת השופטים, שקבעו את דירוג עשר עוגות הפרזייה הטובות בפריז. "מאז ההכרזה על הזכייה, כמות המכירות של העוגה גדלו פי כמה וכמה ועברתי לייצר את הפרזייה גם במהלך ימי חול. לפני כן, יוצרה העוגה רק לסופי שבוע משום שאני רואה בה עוגה משפחתית, כזו שאוכלים בארוחות משפחתיות שמתקיימות בדרך כלל בסופי שבוע" מסביר מרלטי.

מכינים את הפרזייה הטוב ביותר בפריז ביחד עם מרלטי (צילום: שרון היינריך)

ברגע אחד, לובש המטבח הכפרי צורה של מעבדת פטיסרי. מרלטי מנצח בקלילות על החגיגה וכל הנוכחים לוקחים חלק בהכנות, או יותר נכון בתיעוד קסמי השף לרשתות החברתיות. ראשית מכין מרלטי את בסיס העוגה, המורכבת בד"כ מסוג של ביסקוויט (ז'קונד או ג'נוואז). לאחר הכנסת הבסיס לתנור, עובר השף להכנת קרם המוסלין המורכב מקרם פטיסייר וקרם חמאה. את משימת חיתוך תותי Mara des Bois מקבלת גלי בהדרת כבוד. התותים הם החלק המרכזי בפרזייה, שהרי המהות של העוגה היא התותים ולכן היא מיוצרת רק בעונה בה ניתן למצוא אותם בשווקים. התותים נבחרים בקפידה, חלקם יהוו את הקישוט החיצוני של שולי העוגה ולכן על אלה להיות אחידים בגודלם ובצורתם. שולחן העץ נצבע באדום, התותים מפוזרים עליו בצורה אקראית והמראה הזה משובב נפש. מרלטי מתחיל בהרכבת העוגה, בתוך רינג מונח לו שקף, עליו משעין מרלטי את חצאי התותים האחידים. כמו חיילים הוא מניח אותם והם נענים לו כאילו היו חלק בלתי נפרד מידיו. במרכז מונח בסיס הביסקוויט, ומרלטי מבריש אותו בעדינות בקירש דובדבנים משכר אותו רכש בבוקר בחנות היינות. שכבת קרם מוסלין מזולפת במקצועיות על הבסיס ותותים שלמים עסיסיים מונחים להם בעדינות בתוך הקרם, וכך חוזר חלילה עם שאר השכבות, עד שהקרם והתותים ממלאים את כל התבנית. בלי שהרגשנו, עיצב לנו מרלטי את עוגת הדגל שלו, כאילו מדובר במנה הכי פשוטה שיש. הפרזייה מוכנסת למקרר להתייצבות, מאוחר יותר יניח עליה מרלטי שכבת מרציפן דקה ועדינה, צרובה באמצעות ברנר. המטבח מצוחצח וממתין למערכה הבאה.

ברולה לציפוי המרציפן העדין שיונח על הפרזייה (צילום: שרון היינריך)

פרזייה של חופשה מוכנה לאכילה (צילום: שרון היינריך)

צהריים, שעת הנהירה לחופים המשגעים של ביאריץ והעיירות השכנות. בדרכה לים, מגיעה ואלו על הקטנוע האדום שלה ובידיה קופסא שנראית מעט כבדה. הישר מהדייג, הביאה דג טונה שנדוג בלילה באוקיינוס האטלנטי. 8 ק"ג של דג במחיר של 40 יורו, חצי מהדג להיום והחצי השני למחר. מרלטי בודק את הסחורה ומביע התלהבות. הוא מכניס אותו לקירור ומתאר את צורת ההכנה שלו המתוכננת לערב. מלח ופלפל, כמה דקות על הפלאנצ'ה והמעדן מוכן. כשיש דג טרי, מסביר מרלטי, אין צורך בשום תוספות אחרות. רגועים מהידיעה שכל המצרכים לחגיגת הלילה מוכנים, רוכבת החבורה על קטנועים לחוף הים של סאן-ז'אן-דה-לוז, דרומית לביאריץ. בנתיים, גלי ואני משתלטות על המטבח שהוא חלומו של כל חובב בישול ואפייה, ומחליטות להפתיע את הצרפתים המורעבים שיחזרו מהים, עם ארוחה ישראלית, אליה נערכנו מבעוד מועד עת ביקרנו בשוק האוכל.

ואז, אותו מטבח בו הכנו את אחת העוגות הכי צרפתיות שיש, הופך למטבח ישראלי למהדרין. שום ושמן זית צובעים מחבת ענקית וממלאים מיד את כל הבית בריח מוכר. חמישה סוגים שונים של עגבניות מהשוק של ביאריץ, נחתכים להם וממלאים את המחבת החמה. רחש מופלא של שמן חם שנוגע בעגבנייה אדומה פולש אל הבית, והריח, אוי הריח. פלפלים אדומים מוכנסים לתנור לצלייה וכשהם יוצאים ממנו, הם מופשטים מקליפתם ומתאחדים עם העגבניות. תבלינים על פי הטעם, אהבה והרבה ישראליות מוכנסים לבסיס הזה של השקשוקה, מעניין איך יגיבו הצרפתים. בתפריט גם סלט ביצים וסלט טונה, וגם ירקות בכמויות שאוכלי הבגט לא מכירים, רחוצים ומנוקים, ממתינים לקיצוץ דק דק.

שקשוקה לצרפתים והשמחה גדולה (צילום: שרון היינריך)

לקראת ערב נשמע רעש הקטנועים במעלה הרחוב. שער הגינה נפתח והמארחים שלנו נכנסים עטויי בגדי חוף אל הבית. יום אחד בשמש וכבר ניכרים סימני השיזוף על עורו של מרלטי. ככה זה כנראה, כשהשורשים הם מאיטליה. הצרפתים מייחסים חשיבות עליונה לשיזוף בתקופת החופשה השנתית, והדבר ניכר בעיקר בשיחות החולין של החזרה מהחופשות (המכונה בצרפתית ה RENTREE). הצרפתים מעריכים את איכות החופשה, בין השאר, על פי רמה השיזוף, לא השתזפת – לא נפשת. אני מגישה למרלטי כף עמוסה ברוטב של השקשוקה וחיוך גדול עולה על פניו. "C'est trop bon ca, זה טוב מאוד" ממלמל מרלטי וממשיך לגלגל בפיו את הטעמים החדשים לו. כף נוספת ללור, אשתו של מרלטי ולואלו, אני חייבת לתת לכולם לטעום מהקסם הזה, ולרגע מרגישה כאילו אני המארחת. קשה לתאר את הקצב, אבל הכל מתנהל בעצלתיים, אין סיבה למהר לשום מקום. כשאנחנו מנסות להבין מתי מתכננים לאכול, כדי לחשב את זמן הנחת הביצים על רוטב השקשוקה מסבירה לי לור "אני מעריכה שלא נאכל לפני שמונה וחצי, תשע, תשע וחצי. החבורה צריכה להגיע לכאן לקראת ערב, ועוד יהיה אפרו (המילה המקוצרת לאפריטיף) לפני הארוחה…". הזמן הוא לא באמת מדד כשנמצאים בווקאנס, מה שמכתיב את הקצב הן הארוחות.

מאוחר יותר, מגיעים המוזמנים שזופים ומחויכים ומיד מתמקמים בפינת הרביצה שבגינה. הזוג מרלטי מחליט להגיש כאפריטיף את הסלטים שגלי הכינה. אחרי שקיבלו אישור מהשפית, מניחים השניים את הסלטים על השולחן, לידם סלסלת קש עם פרוסות של בגט טרי, קורנישונים קטנים וחמוצים עד מאוד ואיך אפשר בלי שני בקבוקי יין ובקבוק שמפניה צונן. הכוסות מתמלאות ומושקות והאווירה מתחממת. אני חשה שהנוכחים לא יודעים איך להרכיב לעצמם את האפריטיף ומיד ניגשת למשימה. פרוסות בגט קטנות עמוסות סלט טונה וסלט ביצים מחולקות לנוכחים ופתאום משתרר לו שקט. זה השלב בו כל שף בולע את הרוק של עצמו, וממתין למוצא פיהם של הסועדים. במקרה הזה הפיות היו מלאים ואחרי כמה שניות מתחילים המלמולים – סה טרו בו סה! אנקרוויאבל, מניפיק! הצרפתים אוהבים את האפריטיף הישראלי שלנו, עברנו לשלב הגמר. הטונה מועלית על הפלנצ'ה ומרלטי מעדכן את גלי שאפשר להתקדם עם השקשוקה (או על פי הצרפתים, צ'קצ'וקה).

ועד שאוכלים מבלים בחופים (צילום: שרון היינריך)

אחת אחת מונחות הביצים על מחבת השקשוקה הענקית. ואלו מתעדת כל שלב ומתרגשת לשגר לרשת החברתית את התגלית החדשה. מדהים לראות את התגובות למאכל "חדש", כמה התרגשות האוכל מעורר, כמה כמיהה לגלות טעמים חדשים. אטנסיון, סה שו! (זהירות זה חם) מכריזה ואלו ומניחה את המחבת באמצע שולחן העץ הגדול שבגינה. הצלחות מתמלאות ברוטב אדום ומתובל שמעליו נחה ביצה עשויה קום-איל פו. סלט ישראלי קצוץ דק דק ונתח של טונה עסיסית, והיין לא מפסיק להמזג לכוסות. ההתלהבות מדהימה גם אותי, שהרי הצרפתים לא נוהגים לצאת מגדרם, אבל הם יצאו ומהר מאוד הפכה הארוחה הישראלית שלנו לחגיגה של ממש. צעקות "מזל טוב" ו"לחיים" נשמעו בביאריץ באותו הערב, ואלו ומרלטי יצאו במחולות והשיר "הבה נגילה" נוגן בפעם הראשונה בגינה הכל כך צרפתית הזו. יותר מזה אני כבר לא כל כך זוכרת, שתינו עדלאידע…

בוקר עולה על העיירה והטקסים הקטנים של הווקאנס חוזרים על עצמם בכל יום. מה נאכל לצהריים? ומה בערב? לאיזה חוף נסע ומה גובה הגלים? חודש שלם של שאלות הרות גורל, של בחירה בין דג טונה לדג קוד, בין יין לבן לבין יין אדום. אני יושבת בגינה, מקשיבה לציפורים שמתחילות להתעורר ותוהה עם עצמי האם הייתי שורדת בקצב הזה יותר משבוע. אבל היום קצר והמלאכה רבה, אין לנו זמן לתהיות של הצרפתים, ואנחנו יוצאות עצמאית למסע קצר אל הכתובות הכי חשובות בתחום הפטיסרי והשוקולד בביאריץ, הנה כמה המלצות על מקומות שכדאי לכם לבקר בהם כשאתם באזור:

לא מה שחשבתם. המקרונים המפורסמים של ADAM (צילום: שרון היינריך)

MAISON ADAM
אם יש מקום אחד שמבחינתי הוא MUST בביאריץ הוא המקום הזה. פטיסרי – שוקולטרי בסקית, שהחלה את דרכה בשנת 1660, בעיר SAINT-JEAN-DE-LUZ שנמצאת דרומית לביאריץ. המקום מתמחה בפטיסרי בסקית ובכלל זה במקרונים המקומיים, בטורון ובמעדן שאני, באופן אישי, התמכרתי אליו הלא הוא הגאטו באסק (GATEAU BASQUE). המקרונים הבאסקיים רחוקים מרחק שנות אור מהמקרונים הפרזיאיים המפונפנים והמהוקצעים. הם לא צבעוניים, לא ממולאים בגנאשים בטעמים שונים וגם לא נראים כמו משהו ששווה לטעום. אבל! כשטועמים אותם, מבינים שהמקור תמיד הכי טוב. מדובר בעוגיות עדינות, בטעם שקדים שאי אפשר להפסיק לאכול. הטורון, מוכר לנו בוריאציות שונות במדינות שונות, בספרד למשל, מצאתי אותו קרוב מאוד לחלבה משולבת עם נוגט, עשיר, טעים ומאוד שומני. בחבל הבאסקים ,כשאומרים טורון, מתכוונים בעצם למרציפן. כך תוכלו למצוא במקום מגוון גדול מאוד של טורונים בטעמים ובצבעים שונים, לי הם מזכירים גושי פלסטלינה או פימו, אבל המקומיים מוכנים לחתום על כך שמדובר במעדן שאין שני לו.

עוגה באסקית עם דובדבנים ופיסטוק (צילום: שרון היינריך)

מבחינתי החלק המעניין יותר בחנות, הן העוגות הבאסקיות המדהימות, המאפיינות את כל האיזור. ראשונה, העוגה שקיבלה את השם המתבקש, גאטו באסק. מדובר בעוגה המבוססת על בצק פריך עדין ממולא בקרם פטיסייר או בקרם פטיסייר עם דובדבנים שחורים, שמעליו מונח עוד חלק של הבצק הסוגר אותו מלמעלה כמו מכסה. כך נוצרת בעצם עוגת בצק ממולאת בקרם, והמעדן הזה הוא אחד הטובים שטעמתי. היום, ניתן למצוא וריאציות שונות לעוגה, כמו עוגה באסקית עם שוקולד, עם פיסטוק ודובדבני אמארנה וכו. גם עוגות הנסיעה (עוגות שלא דורשות קירור, ומכאן שמן) הן מהטובות ביותר שטעמתי בקטגוריה הזו, נסו את זו עם הלימון ואת אגוזי הלוז עם הפרלינה. ולקינוח, מומלץ לקנות לפחות שתי יחידות מהעוגה המפורסמת של אדאם, שכמוה לא טעמתי בשום מקום אחר, ה CHEMIN DE FER. עוגה המורכבת מבצק פריך ממולא בקרם מרציפן שקדים עם פיסטוקים וציפוי של אבקת סוכר. נשמע פשוט? נסו אותה, גם אם אתם לא חובבי מרציפן, ואל תשכחו לכתוב לי תודה.

מה תבחרו? (צילום: שרון היינריך)

PARIES
עוד פטיסרי שמקורה בעיר סאן-ז'אן-דה-לוז, היא פרייה שנוסדה בשנת 1895. הפטיסרי – שוקולטרי מתמחה בעיקר בעוגות הבאסקיות, אותן תוכלו למצוא בטעמים שונים, כמו שוקולד, דובדבנים, אגוזי לוז וכמובן הטעם הקלאסי (מילוי קרם פטיסייר). ספסיאליטה נוסף המזוהה עם המקום, הם המושו MOUCHOUS, שהם בעצם עוד וריאציה על המקרונים. המושו מגיעים במספר צבעים עדינים, והם כבר דומים יותר בצורתם למקרונים הפריזאיים, עם זאת הם הרבה פחות מפונפנים והמראה שלהם הרבה יותר ארטיזינאלי. המקרונים, לעומת המושו, מגיעים גם אצל פרייה ללא כל מילוי, בטעם שקדים משכר.

העוגות הבאסקיות המפורסמות של פרייה (צילום: שרון היינריך)

הטורון והשוקולדים הם עוד מוצרים ששווה לטעום בבוטיק של פרייה, הנמצא ממש לא רחוק מנקודת תצפית מרהיבה על אחד החופים היפים של ביאריץ. אגב, אם אתם בפריז וחבל הבסקים לא ממש בתכנון שלכם, תוכלו לטעום את העוגות הבסקיות של פרייה גם ברובע השישי שבעיר האורות, בסניף האחרון שפתח המותג.

בימים הקרובים יפורסם מתכון לעוגה הבאסקית המפורסמת של פרייה.

MIREMONT
בשנת 1872 נוסד אחד המקומות המעניינים ביותר בתחום המתוקים, בביאריץ, MEREMONT. מירמונט הוא בית קפה – פטיסרי שאליו נהגו לעלות לרגל מלכים ודוקסים מכל העולם. שמו יצא למרחוק, וכל ראש מדינה שהגיע לביאריץ נהג לבקר במקום בשעת התה המפורסמת. מבחינתי, המקום מרתק לא רק בזכות הקינוחים המעולים המוגשים בו, אלא גם בגלל ואולי בעיקר בגלל העיצוב המדהים של המקום, ששומר קרוב ל 150 שנים. מדובר בבית קפה בעל שתי קומות השוכן בבניין מהמאה ה 17 ומעוצב בצורה מדהימה. על הקירות מראות ישנות ששומרו וגילופי עץ מרתקים, התקרות מהפנטות והנוף…האוקינוס האטלנטי, לא באמת צריך להרחיב.

אחד המקומות היפים בביאריץ (צילום: שרון היינריך)

במקום ניתן לרכוש מבחר גדול של קינוחים, שוקולדים וממתקים ולקחת אותם לדרך, או לשבת במקום. אנחנו הגענו בבוקר והחלטנו להתענג על מיץ תפוזים סחוט טרי (לא עניין של מה בכך בצרפת) ועל טרטין. המלצרית הבטיחה לנו שהטרטין יגיע מלחם שעשוי במקום, טבול בחמאה. טרטין הוא בעצם לחם פרוס, או בגט פרוס לאורכו, בדרך כלל קלוי, מוגש עם חמאה ועם ריבה. צורת ההגשה משתנה ממקום למקום, כך גם סוג הלחם. במירמונט מייצרים את הלחם במקום והוא מגיע בדיוק כפי שתארה המלצרית, טבול בחמאה. וכמה שזה טעים! מומלץ לנסות להתמקם לצד אחד השולחנות הפונים אל הים, תזהרו, זה ממכר. אם אתם מגיעים למקום, טפסו לקומה השנייה, גם אם רק להציץ, הקסם לא נגמר בקומת הכניסה.

DARANATZ
שוקולד בחבל הבסקים הוא יותר מ"רק" שוקולד, הוא בעצם מקור השוקולד בצרפת ומכאן חשיבותו. הראשונים שהוסיפו סוכר לקקאו, היו בעצם הספרדים. במאה ה 16, היו אלה היהודים מפורטוגל שהביאו ביחד אתם, במהלך מנוסתם, את פולי הקקאו שמקורם בונצואלה לצרפת, ואם נדייק לעיר ביון BAYONNE שבחבל הבסקים הצרפתי. מאז, התפתחה תרבות עשירה מאוד של שוקולד בביון, ונולדו בה מותגי שוקולד רבים. היהודים, הם אלו שלימדו את המקומיים את רזי התחום, מה שלא מנע מהאחרונים לנסות לנשל אותם מעבודתם במאה ה 17, כשהאנטישמיות התעוררה גם בקרב גילדת השוקולטיירים.

שוקולד היסטורי בביאריץ (צילום: שרון היינריך)

אחד המותגים הוותיקים ביותר בביון הוא דאראנטז, הקיים כבר מ 1890. למותג שתי חנויות, האחת בביון והשנייה בלב ביאריץ, והוא נחשב לאחד ממותגי השוקולד הטובים של ביון. בחנות ניתן למצוא מגוון גדול של בונבוני שוקולד (מה שאנו נוהגים לכנות, פרלינים), חטיפי שוקולד ומגוון של כ 20 טבלאות שוקולד בטעמים שונים ובאריזות מרהיבות.

שלכם