אנחנו עולות על רכבת בלב טוקיו ואחרי שעה של נסיעה אנחנו מגיעות לעולם אחר, הרחק מהשלטים המוארים, הקצב המטורף והבניינים הגבוהים. בתחנת רכבת קטנה (כמעט אוקסימורון כשמדובר בטוקיו) עומדת נאוקו אוגאווה עם שלט ומקבלת אותנו בחיוך גדול. היא מובילה אותנו אל רכב החללית הקטן שלה, ככה נראים לי רוב הרכבים ביפן, כמו חלליות או רובוטריקים קטנים. אנחנו נכנסות אליו ונוסעות אל תוך הרפתקאה מרגשת שלא נשכח לעולם.

את הקשר שלנו עם נאוקו התחלנו כמה חודשים לפני הנסיעה האחרונה ליפן. במסגרת המחקר שממוש ערכה על חוויות מעניינות ביפן (בתחום הקולינארי כמובן), נחשפנו לאתר NAGOMI VISIT המחבר בין מבקרים ביפן לבין משפחות יפניות המעוניינות לארח תיירים. מדובר במיזם המזכיר את EATWITH, כשהמטרה המרכזית שלו היא חשיפת התייר לתרבות היפנית. ממוש שלחה לאתר את התאריכים שבהם נהיה בטוקיו ומארחים מתאימים פנו אלינו והזמינו אותנו להתארח. כמובן שמדובר בשירות בתשלום, גם כדי לאפשר למארחים לארח כראוי וגם כדי שיוכלו להרוויח קצת מהאירוח. רק שביפן כמו ביפן, הכל מפוקח, הכל מסודר ומדוד. "מותר לי לעשות מספר מפגשים מוגבל בכל שנה" מספרת לנו נאוקו במהלך הנסיעה. נראה שאם הייתה יכולה הייתה מקיימת עוד ועוד מפגשים, היא פשוט כל כך אוהבת את זה וזה ניכר בכל שלב של הקשר איתה.

 

אחרי חצי שעה של נסיעה בה דברנו ביפנית, אנגלית, צרפתית, שפת הגוף ועוד כל מיני דיאלקטים לא ברורים הכריזה נאוקו שהגענו. מכיוון שהיה חשוך לא ראינו ממש את הסביבה, אבל על פי אופי הבתים היה ברור שמדובר בסביבה כפרית, "קאנטרי סייד" כמו שנאוקו אוהבת להגיד. יצאנו מהרכב ועל מפתן הבית המתינה לנו Haha (אמא ביפנית), אמה של נאוקו וקיבלה אותנו בחיוך עצום ובצחוק גדול, שלא הפסיק עד שעזבנו, וגם אחרי (יש תיעוד).

---

כמובן שמיד חלצנו נעליים במקום הייעודי בפתח הבית, ובהנחיית האהא נכנסנו אל חדר האורחים. שולחן האוכל כבר היה ערוך ועליו סודרו מגוון מעדנים – טמפורה של ירקות, סלט צנון וסלט תפוחי אדמה (שהשכנה הכינה, כך למדנו בהמשך). מכיוון שביקשנו לבשל קצת עם המארחים, הרי שאת הכנת הסושי דחתה נאוקו לזמן בו נהיה בבית. אבל כמו בכל מפגש עם יפנים, קודם כל הגשנו לנאוקו ולהאהא מתנות. היפנים מעריכים מאוד מתנות קטנות ומתכלות שארוזות כמו יהלומים יוקרתיים ולא מתכלים. האריזה היא אולי העניין החשוב ביותר בכל טקס המתנות, שעשעתי את עצמי כשאמרתי לבן של נאוקו, נאצו, שהוא יכול לקרוע את האריזה כשראיתי שהוא נאבק בסלוטייפ.

 

 

כשאנחנו ביפן אנחנו מתגאות בישראליות ובפריזאיות שלנו ולכן דואגות תמיד להעניק מתנות מישראל ומתנות מצרפת. אז לצד ערמונים מסוכרים ממשפחת קורסיגיליה ושוקולדים ממשפחת בונה, קיבלו נאוקו ומשפחתה גם חטיפי ילדות שלנו כמו טורטית, פסק זמן, טעמי ועוד. לצד המתנות האכילות, היו גם חמסה מישראל למזל ודגם להרכבה מקרטון מיוחד של מגדל אייפל. את כל המתנות האכילות סדרה נאוקו בערימות והניחה לצד פינת התפילה שבבית. "אני נותנת לבודהה שוקולד מישראל ומפריז" היא הצהירה, ואני תהיתי לעצמי מה היו חושבים בעלית אם היו יודעים שבודהה אוכל טורטית. אוכל מקרב לבבות ואנחנו חוות את זה כל יום.

 

 

"בואו אל המטבח" קוראת לנו האהא, ואנחנו מתייצבות כמובן. על השולחן הניחה האהא נתחים של דג סלמון ודג טונה וקערה של אורז. "אתן אוהבות חריף?" היא שואלת ומצביעה על הוואסאבי. היא מדגימה לנו כיצד מכינים ניגירי בסגנון ביתי, בלי טקסים ובלי הקפדה יתרה, אלא באווירה נינוחה וביתית. היא מרימה חופן של אורז הופכת אותו למעין גוש דחוס בצורת אצבע, מלטפת את הדג במעט וואסאבי ומניחה את פיסת הדג מעל האורז. כמה צחקנו ברגעים האלה, נאוקו והאהא היו כל כך מאושרות לראות אותנו בפעולה וגם דאגו להסביר לנו על כל מכשיר במטבח. אחד לבישול האורז, אחד לשמירה על האורז בטמפרטורה נכונה ועוד ועוד.

 

 

לארוחה עצמה הגענו מחויכות מאוד אחרי שכל הקרח נשבר ובלי כל צורך בסאקה. מבחינת האווירה, הארוחה הייתה כמו כל ארוחה משפחתית. נאוקו והאהא נתנו לנו להרגיש כאילו אנחנו חלק מבני הבית ולא הפסיקו לשאול שאלות. על ישראל, על צרפת, על הזוגיות שלנו, על העיסוק שלנו, על המשפחות. החוויה נמשכה כמה שעות ובסופו של דבר נאלצנו לסיים אותה, בכל זאת יש רכבת לקחת אל מרכז טוקיו והילדים של נאוקו צריכים להשכים לבית הספר. לפני שיצאנו העניקה לנו נאוקו את המתנות שלה, שתי בובות מסורתיות מקסימות שהונחו בצימר(ון) הפריזיאי שלנו כשגענו לפריז. אבל החוויה לא הסתיימה כאן.

 

 

"מאיזה שדה תעופה אתן טסות?" שאלה אותנו נאוקו בהודעה. אריה, חברנו חד האבחנה, אמר שבטח היא רוצה לבוא לשדה. אבל למה לבוא לשדה? משפחה יפנית שהיינו איתה 3 שעות בלבד, היה מצחיק ומרגש ומעשיר וטעים, אבל לבוא עד לשדה התעופה? זה לא נתב"ג, זו טוקיו ונאוקו בכלל גרה בצד השני. בבוקר הטיסה קיבלנו שוב הודעה, ״אני כאן, בנריטה, חכו לי״. ואז היא קפצה עלינו מחויכת כולה, עם שקית ובה עוגות באומקוכן עליהן דברנו בארוחה וספרנו כמה אנחנו אוהבות אותן. כשנחתנו בפריז המתין לנו סרטון שהיא שלחה ובו אמה וחברותיה מתרגלות טקס תה מסורתי עם מורה לבושה בקימונו, כשהכיבוד הוא השוקולד של בונה והערמונים של קורסיגיליה שהבאנו מפריז. ״בד״כ טקס תה הוא שקט ומופנם, הפעם היה שמח״ היא כתבה.

---

שלכם