Au revoir צימר(ון), היית לנו בית

אני זוכרת את עצמי מתפללת לאלוהי האייפל שאמצא דירה בפריז, עכשיו, לא עוד חצי שנה כמו שהאגדות מספרות. לפני 10 וחצי שנים הגעתי לפריז עם מזוודה אחת גדולה שבה ארוז חלום אחד גדול, בניגוד לאמילי שחיה בסרט, לא ידעתי היכן אגור או כמה זמן יקח לי למצוא דירה, אבל ידעתי שגם אם אצטרך לישון במטרו, אסתדר. טוב לא באמת, גם קמפינג קשה לי 😉

כנראה שהאייפל היה ממש קשוב, כי מהר מאוד ביחס לזמן פריז נמצאה הדירה שלימים קיבלה את הכינוי הצימר(ון). את הדירונת הזו מצאתי בזכות כמה אנשים טובים מהשגרירות (בה עבדתי בתחילת הדרך) שהיו קשובים לתפילות שלי והמליצו עלי לבעלת הבית שאהבה מאוד להשכיר דירות לעובדי השגרירות ולעובדי אל על בפריז. 

יום אחרי שהדירה התפרסמה, כבר תואמה לי פגישה עם בעלת הדירה בכיכר שארל מישל בביסטרו פריזאי טיפוסי עם מלצרים טיפוסיים וקפה רע טיפוסי. אבל הכל נראה לי מדהים באותו הרגע, הנרגנות של המלצר נראתה לי מדליקה, ריח הקפה הרגיש לי שרוף בשיק והרחוב כמו תיאטרון חי, פריז במיטבה. כך גם הייתה הפגישה, נהדרת, החוזה נחתם ואני עברתי עם המזוודה ועם החלום בתוכה לדירה.

אני זוכרת את הלילה הראשון שלי בדירה, את הרעשים של הפרקט הישן החורק, את הטיפוס בסולם לגלריית השינה, את הקולות של השכנים שנשמעו כאילו היו ממש בדירה שלי. אני זוכרת את הבוקר הראשון, את האור הראשון שראיתי בדירה, את הפעם הראשונה שיצאתי מהדירה וראיתי את מגדל אייפל ניצב מולי, איך צעדתי ברגל מסביב לדירה כדי לגלות את הרובע שלי והגעתי לבולנז'רי האלזסית ברחוב לורמל, שלימים עברה לידיו של עמנואל, הבולנז'ר החביב עלינו באזור.

בדירה הזו כתבתי את הכתבות הראשונות שלי, קבעתי את הראיון הראשון עם פייר ארמה, ממנה יצאתי להשקה הראשונה בחיי ואליה חזרתי אחרי הסיור הראשון שעשיתי לזוג מקסים. בעצם כל מה שעשיתי וחוויתי מהיום הראשון שלי בעיר האורות קשור לצימר(ון) הזה, הוא חלק ממני.

הדירה הזו היא הבית שלי בפריז ובשנים הראשונות חייתי בה לבד. בתחילה הלבד הזה היה נעים, הוא אפשר לי למצוא את עצמי, להתפתח, לגדול, להתאכזב וגם ליפול, הוא אפשר לי לשאול את עצמי בדיוק מה אני רוצה ומה עושה לי טוב, איזה נופים אני אוהבת ולאילו אנשים אני מתחברת. הלבד הזה לימד אותי שלבד זה לא בהכרח בדידות, שיש הרבה נוכחות בלבד הזה.

ואז הגיעה תקופה שהלבד התחיל להעיק, אפילו חשבתי כבר לשוב לארץ, למשפחה, לחברים, דברתי בקול רם את הרצון שלי להתפתח גם בפן הזוגי והמשפחתי, הרגשתי שהבדידות שיכולה להיות בלבד מתעוררת. אלה היו ימים בהם הצימר(ון) היה פחות שמח, המלצר הנרגן כבר לא נראה לי מדליק והריח של הקפה היה שרוף, אבל ממש. הבית שלי כבר פחות הרגיש לי בית.

בבוקר אחד של חודש פברואר לפי כמעט 8 שנים הגיעה אלי גלי לסיור. אם אתם עוקבים אחרי אתם כבר מכירים את הסיפור שלנו, אבל הפעם הוא מסופר מהצד של הצימר(ון). ביום הזה של הסיור חזרתי הביתה לצימר(ון) עם פרפרים בבטן והתרגשות בלב. אין לי מושג למה והאמת היא שגם לא שאלתי את עצמי יותר מדי שאלות, רק הבנתי שהלבד הזה שאפשר לי להתחבר לעצמי, להקשיב לרחשי הלב ולפתוח את החלונות שלו, הוכיח את עצמו. 

את ההמשך אתם כבר יודעים, היינו על הקו, ממוש עברה לפריז והצימר(ון) הפך לזוגי ומלא באהבה. כאן התפתחנו ביחד כשותפות למסע, הזוגי והעסקי, כאן חווינו את כל החוויות הראשונות שלנו ביחד, הטובות וגם הפחות טובות. מכאן יצאנו לטיול בצרפת בו ממוש הציעה לי לאכול איתה קרואסון בכל בוקר, עד שהחמאה תפריד ביננו. מהצימר(ון) יצאנו יחד לחתונה שלנו ברובע ה 15 ואליו חזרנו עם תעודת נישואין ו"ספר משפחה" צרפתי למהדרין.

תמיד ידענו שהוא קטן מאוד, שאנחנו צריכות יותר מרחב ליצירה, לנשימה, לחיים, אבל לא פשוט לעזוב צימר(ון) בפריז, לעצור את הכל, לחפש, להתמודד על דירה עם עוד מאות אנשים, לארוז. ואז הגיעה הקורונה והצימר(ון) היה לנו הכל, שנה וחצי חיינו ב 28 מטרים. כמובן שגם יצאנו והסתובבנו על פי ההגבלות, אבל בילינו בו רוב שעות היום. זו הייתה תקופה מאתגרת, מלחיצה, מפחידה, עצובה ויחד עם זה גם מרגשת, מרתקת, מחברת ומקדמת.

בשיאה של התקופה הזו ממוש עברה הליך רפואי כלשהו שההחלמה ממנו קצת התעכבה ובמקביל חווינו כאוס בצימר(ון) כשבבניין הצמוד אלינו ונמצא ב"גראנד טראבו" (עבודות גדולות) ארע פיצוץ בצינור מים שפגע כמעט בכל הדירות בבניין שלנו. ואז הבנו, זה הזמן שלנו להתקדם, ממש כמו ויאן בסרט שוקולה (מומלץ בחום, אגב).

החלטנו להפוך את הקקאו לשוקולד, אם כבר צימר(ון) אז למה לא צימר(ון) דלקס? הבנו שאם שינוי אז עכשיו, כשהכל עוד רדום, כשהסטודנטים ותושבים מחו"ל עוד לא חזרו לפריז, כשהעיר עוד לא חזרה לעצמה, כשכמות המתמודדים על כל דירה קטנה יותר. ושוב התפללנו ודמיינו, ובקשנו לנו דירה מקסימה ומוארת בשכונה שלנו שאנחנו כה אוהבות.

ערב אחד הופיעה באתר מודעה של דירה מקסימה וכשראינו אותה מיד התאהבנו. בבוקר שלמחרת כבר ראינו אותה, ובעודנו נמצאות בדירה עם פרנסואה, הבעלים, הבנו שהיא חייבת להיות שלנו. ההתלהבות שלנו לא נעלמה מעיניו של פרנסוואה והוא זרם אתנו, לא לפני שביקש שנשלח לו Dossier Complet, כדי שיוכל לבחון את המועמדות שלנו לעומק. כאן המקום להסביר שכל משכיר דירה בפריז מבקש מהשוכרים הפוטנציאליים תיק מלא במסמכים שונים ומגוונים, שתכליתם להעיד על השוכר ולספק בטחונות למשכיר. אפשר להבין את הקטע הזה בעיר עצומה ומלאה באנשים מכל העולם.

נפרדנו בידידות מהמסייה וחזרנו הביתה בהליכה מהירה (מאוד) כדי לשלוח לו את הדוסייה. כל כמה דקות בדקתי את המייל, אבל הצרפתים כמו צרפתים לוקחים את הזמן, לא עונים מיד כמובן. למחרת בבוקר נחת בתיבת הדוא"ל שלי מייל שבו הוכרז Vous etes les lauréates או בתרגום פשוט, אתן הזוכות! קשה לתאר את האושר והשמחה שפרצו בצימר(ון), הקפיצות על הפרקט, מזל שאודיל השכנה מלמטה עזבה בגלל הפיצוץ.

וכך תוך שבועיים מצאנו את הדירה שלנו, שבועיים! מדובר בזמן שיא למציאת דירה בפריז. נסו לדמיין חיפוש דירה בתל אביב, אז כמו זה רק פי כמה וכמה קשה, או כמו שחבר שלי אמר לי – "בחיפה היה לוקח לי יותר זמן למצוא דירה". ועכשיו אריזות, ובירוקרטיות, וניתוקים והתחברויות ומלא משימות כאלה שלא כיף לבצע אבל המטרה מתוקה ומרגשת כמו פרלינה איכותי של פטריק רוז'ה.

רוצים לראות היכן נפגשנו בפעם הראשונה בפריז? הצטרפו אלינו לסיור "לייב פייסבוק"
ב 11.6 בשעה 11:00 שעון ישראל.

אז היום הוא היום האחרון בצימר(ון) הפריזאי שלנו, זה שאתם מכירים מהפוסטים ומהכתבות, גם אתם בעצם חלק ממנו ומההוויה שלו. עוד מעט יגיע טארק חברנו מהשוק ויעזור לנו להעביר את החיים שלנו לדירה אחרת באותה השכונה. אנחנו עוזבות אותו בחיוך גדול ובשמחה עוד יותר גדולה, הוא היה הבית שלנו ועכשיו הזמן להתקדם למקום אחר.

אז מעכשיו אמרו צימר(ון) דלקס! וכמובן, אחרי שנתמקם מבטיחות הצצה גם אליו.

שלכם
הממושיות