״איליה, אתה רואה את הדמעות בעיניים שלי?״ שאלתי את איליה המקסים מתחנת אל על בפריז. עמדנו בפתחו של השרוול לפני הכניסה למטוס בנמל התעופה שארל דה גול, הצוות של אל על בירך את פייר ארמה ואת אשתו, ואלרי, לשלום ואני הלכתי מאחוריהם, נושמת את הרגע הזה אותו תכננו כל כך הרבה זמן. 

לפני 10 שנים אני זוכרת את עצמי לוחצת על כפתור האינטרקום של MAISON HERME. "זו שרון" אמרתי בקול אסרטיבי כשבלב רעידות של מקרון עם קרום שביר. הדלת נפתחה ונכנסתי אל האטלייה הכי חשוב בעולם הפטיסרי, ממש כמו להיכנס לסטודיו העיצוב של לואי וויטון, דיור או שאנל. הובלתי על ידי אחת העובדות אל קומת היצירה של המאסטרו והמתנתי בהתרגשות מול ספריית ההשראה שלו. ואז הוא הגיע עם נספחת העיתונות, איש סגור, פנים רציניות, עיניים שקשה לפגוש את מבטן, עונה בקצרה על שאלות, שקט.