מדליית העיר פריז, עוד חלום שמתגשם

אנחנו נכנסות אל האוטל דה ויל, עיריית פריז המרהיבה, והפעם לא כחלק מצוות שיפוט בתחרות הגראנד פרי בפטיסרי של פריז, גם לא כאורחות באירוע הגאלטים השנתי אליו אנחנו מוזמנות בכל תחילת שנה. הפעם, האירוע הוא שלנו, לכבודנו, ואני לא מצליחה למצוא את המילים.

אנחנו הולכות בעיניים פעורות לרווחה אחרי השלטים עליהם נכתב ״לטקס הענקת מדליית הורמיי״, אנחנו על השלט! זה בלתי נתפס, גם כשאנחנו רואות את השלט באופן כל כך מוחשי. אנחנו חלק אמיתי ואינטגרלי מאירוע שקורה במקום שמסמל את פריז באופן הכי פריזאי שיש, העירייה הראשית של עיר האורות.

המבנה הזה שכשעוברים לידו עומדים ארוכות ומשתהים, סופגים כל אלמנט אדריכלי וחולמים על האולמות המרהיבים ששוכנים בו. פעם הייתי חולפת ליד האוטל דה ויל ומתבוננת בו כעוד מונומנט מרהיב, כעוד מקום שהוא חלק משורה של מקומות שחובה לראות כשמגיעים לעיר, בשורה אחת עם שער הנצחון, עם הלובר, עם האופרה וכמובן עם השכן שלנו, האייפל.

גם בחלומות הכי פריזאיים, קלישאתיים, מתוקים וורודים שלי, לא האמנתי שיום אחד אכנס לבניין הזה לטקס שלי – שלנו, לטקס שבו מעניקים לנו את מדליית העיר על התרומה שלנו לתרבות הפריזאית, לתרבות הצרפתית. 

כשהודיעו לנו מלשכת ראשת העיר, הגב׳ אן אידלגו, שהוחלט להעניק לנו את מדליית הורמיי (vermeil) הרגשנו כמו בסרט צרפתי. חשבנו על כל הדרך שעברנו, על דלתות שפתחנו, על הימים הטובים והפחות טובים, על הקשרים שרקמנו, על ההישגים, על ההצלחות, על הכשלונות, על אנשים שהפכו לחברים, על כאלה שרק פגשנו לרגע והשפיעו על הדרך המרגשת שלנו.

חשבנו על פייר ארמה, חברנו, שהיה בעצם זה שהודיע לנו במהלך הביקור שלנו בישראל במסגרת הצילומים לגמר ״הקינוח המושלם״, שמגיע לנו לקבל אות הוקרה מהמדינה או מהעיר על העשייה שלנו. הוא זה שהמליץ לגב׳ אידלגו על הענקת העיטור והיא, שמכירה אותנו כבר שנים, קיבלה את ההמלצה והוציאה לפועל את הרעיון חודשיים לפני שהיא עוזבת את התפקיד.

אני מרגישה שאני מנסה לערוך את המילים אבל אני נרגשת מדי, האדרנלין עוד זורם לי בדם וגם כוסית השמפנייה שהשקנו מבעבעת היטב. אז החלטתי פשוט לשתף אתכם בנאום שנשאתי, בצרפתית! כן כן, זה היה מרגש מאוד לעמוד מול עשרות אנשים שהוזמנו לטקס, משפחה, חברים, קולגותֿ, רובם צרפתים, ולנאום כמה דקות בצרפתית. אתם כמובן מקבלים את הגרסה העברית.

״גברת ראשת העיר, משפחה, חברים וקולגות יקרים.

לפני 15 וחצי שנה הגעתי לפריז עם מזוודה וחלום. נחתתי בעיר באמצע אוגוסט והרגשתי שזכיתי בלוטו. ליום הראשון שלי בעבודה בשגרירות הגעתי ב 15.8, אתם מבינים כמה טירונית הייתי? השומר בכניסה אמר לי – ״גברתי, היום זה יום פרייה, את מתבלבלת״. זה היה המפגש הראשון שלי עם קודש הקודשים, ימי הפרייה והגשרים.

עוד לא הייתה לי דירה לגור בה, עוד לא הייתה לי מיטה לישון עליה, אבל הייתה לי ידיעה שאני מגשימה את החלום שלי, לגור בעיר האורות, פשוט להיות בה ולראות לאן נהר הסיין לוקח אותי.

בחיידק האהבה לשפה הצרפתית ולפריז נדבקתי עוד בילדותי בחיפה, בבית הספר אליאנס. השפה נשמעה לי כמו שאנסון שלא נגמר והתרבות הצרפתית שהמורה רותי שמעוני חשפה אותנו אליה, נראתה לי עשירה וקסומה, כמו בסרטים.

אמא שלי נתנה לי את הכנפיים לעוף לחלום שלי ולמרות שלא ידעתי לאן אני מגיעה, ידעתי שתמיד תמיד יהיה לי לאן לחזור. לידיים פתוחות, לחיבוק, לבית חם ומנחם ובעיקר לתחושה שכדי להצליח חייבים לנסות. לצערי היא נפרדה מאתנו אבל היא תמיד איתי בלב, גם כאן במעמד המרגש הזה.

בבקרים עבדתי בשגרירות ואחרי הצוהריים הייתי עוברת מפטיסרי לשוקולטרי, דופקת על הדלתות בתקופה בה רשתות חברתיות לא היו קיימות. בהתחלה השף פטיסיירים והשוקולטיירים לא כל כך הבינו מה אני רוצה מהם, אבל אני ידעתי. אני הרגשתי שיש עולם שלם של יצירה, של אומנות, של עיצוב, תרבות שלמה שהעולם עוד לא מספיק מכיר.

התחלתי לכתוב על עולם הפטיסרי והשוקולטרי הצרפתית בבלוג קטן בשם Paris chez Sharon. כתבתי על מפגשים מרגשים שלי עם שף פטיסיירים ושוקולטיירים, על בוטיקי מתוקים מרהיבים, על קולקציות חדשות, על חומרי גלם מקומיים.

בהתחלה היו לי 7 קוראים ביום, אמא שלי, אחי ליאור (שנמצא כאן היום) וכמה חברים שהכרחתי אותם לקרוא. לאט לאט גרמתי לאנשים להתעניין עוד ועוד בתחום, התחלתי לכתוב לאתרים שונים, לעיתונים, למגזינים. אנשים שאין להם כל קשר לפריז או לצרפת הבינו שיש עולם שלם שהם לא מכירים ודרך הכתיבה והצילומים שלי הם נחשפו אליו.

אחד המפגשים הראשונים שלי בתחום היה עם פייר ארמה. אני זוכרת את עצמי מגיעה לבית ארמה עם מרטין, חברתי מהשגרירות, כדי שתוכל לדבר בשמי כשלא אמצא את המילים, בכל זאת נפגשתי בפעם הראשונה עם אלוהים של התחום שכל כך מרתק אותי.

אני לא יודעת עם פייר יודע, אבל הפגישה הזו הייתה אחת הפגישות המשמעותיות בחיי, בלי לדעת פתח לי ארמה דלתות רבות, כי אם הפיקאסו של עולם הפטיסרי הסכים להיפגש איתי, מי יגיד לי לא? תודה פייר על כל  מה שעשית עבורי ובהמשך עברו שתינו לאורך השנים, תודה על החברות.

עם התפתחות הכתיבה על התחום, הקוראים התחילו לבקש ממני – ״קחי אותנו למקומות שאת כותבת עליהם״ ואז הבנתי! תיירות קולינרית, זה הדבר הבא. אנשים שבאים מכל העולם לראות את המקומות עליהם אני כותבת, לטעום את הקינוחים אותם אני מתארת.

בהתחלה הייתי לוקחת פה ושם ימי חופש מהעבודה כדי לעשות סיורים, באחד מהם הגיעה אלי גלי לסיור. בסיור גילינו שיש לנו הרבה מן המשותף, אהבה לפטיסרי, לקולינריה לפריז, אפילו נולדנו באותו תאריך (לא באותה השנה). אחרי הסיור שמרנו על קשר ופשוט התאהבנו אחת בשנייה. כן כן, פריז והסיורים הביאו לי גם את האהבה הגדולה של חיי. כמה קלישאתי וכמה מרגש.

גלי הפכה לחלק בלתי נפרד מ Paris chez Sharon ביחד התחלנו לפתח את העסק בפריז והיום עוקבים אחרינו בכל הפלטפורמות קרוב למיליון עוקבים ממעל 160 מדינות. בסיורים שלנו אנחנו פוגשות אנשים מכל העולם שלעתים באים לפריז רק בשביל עולם הפטיסרי. 

תחום הפטיסרי הפך להיות תחום המושך המונים לפריז, היא היא בירת הפטיסרי העולמית. אנחנו גאות להיות שגרירות של הפטיסרי הצרפתית ושל פריז בעולם כולו ורואות את העשייה שלנו כגשר שמחבר בין אנשים, בין מדינות, בין תרבויות, במיוחד בתקופות לא פשוטות כמו שאנחנו חווים בשנים האחרונות.

לא תמיד קל להיות זרות בפריז, אבל אנחנו זכינו. זכינו אחת בשנייה, זכינו בקולגות מקסימים, זכינו באהבת המקום והאדם וזכינו בעיקר להגשים את החלומות שלנו בעיר היפה בעולם ולא נפסיק לחלום עוד ועוד.

תודה רבה גברת הידלגו על ההערכה שלך את העשייה שלנו לאורך השנים. תודה על ההבנה ששגרירות יכולה להיות לא רק דיפלומטיה, אלא גם גסטרו-דיפלומטיה, בוודאי בצרפת. אנחנו מאחלות לך המשך עשייה מרגשת בתפקיד הבא אליו תכנסי ואין לנו ספק שעוד נפגש בהמשך הדרך, אנחנו הרי שכנות 🙂 

תודה לכל מי שהגיע להתרגש איתנו, זה לא מובן מאליו וזה תמיד מרגש לדעת שלמרות שאנחנו ״רק״ פריזאיות מאומצות הצלחנו להתחבר ללא מעט אנשים שמלווים אותנו לאורך הדרך המתוקה שלנו.

ויו פריז ו ויו לה פטיסרי!״

אל תפסיקו לחלום
שלכם,
שרון